«

»

עינת – נזר

עינת - נזרנזר המדהים הגיע אליי בגיל 3 שבועות, קטן פצפון, בקושי ידע ללכת, עוד אכל מבקבוק

והיה חסר ישע אמיתי. לא ממש היה לי ניסיון עם גורים כאלה קטנים, ועד שלמדתי

ועד שקראתי נזר גדל במהירות. בהוראת הוטרינרית הוא גם לא יצא מפתח הבית והגינה עד סיום החיסונים הראשונים מה שהביא לכך שכמעט בארבעה החודשים הראשונים לחייו היה רוב זמנו מבודד, ללא חברת כלבים אחרים או בני אדם מלבד המשפחה והחברים.

ונזר כמו שרק נזר יודע היה שובב, הוא כל הזמן רצה ללמוד מה אפשר ללעוס ולאכול, מה אפשר לקרוע, על מי אפשר לקפוץ ובכלל איך אפשר להוציא את כל המרץ שבתוכו. מהר מאוד הוא הגיע למשקל של 41 קילו. 41 קילו של כוח, של אנרגיה והרבה הרבה תסכול, בעיקר כי הוא לא ידע איך לתקשר עם אחרים- כלבים ובני אדם. הוא פיתח חרדת נטישה די גבוהה בעקבות הפרידה המוקדמת מהאמא, הוא גילה פחדנות תוקפנית כלפי גברים וכלבים אחרים, הוא אימץ התנהגות מאוד תוקפנית כלפיי אוכל שהיה מוצא או גונב עד כדי נשיכות ותקיפה. למרות הכל אהבתי את נזר כמו שרק אמא יודעת לאהוב ולמרות שמהרגע שהגעתי הביתה עד שהלכתי לישון זה היה לרדוף אחריו כשגנב חולצה, לתפוס אותו רגע לפני שגנב אוכל מהשיש, לזרוק לו במשך שעות כדור כדי יוצא מרץ גם אם עכשיו חזר מטיול של שעה וחצי. הרגשתי שחיי הם נזר ורק נזר ולי אין מקום שם. זה מעייף, זה מתיש ובעיקר מקשה. ואז נכנס שימי אל חיינו, נזר התאהב בו מיד (לי לקח זמן בכל זאת הוא לקח לי את נזר ל 3 שבועות smile emoticon ). שימי לימד את נזר שאני המנהיגה, הוא לימד אותו שזה בסדר לוותר על אוכל כי הפרס שווה יותר, הוא לימד אותו שאין לו מה להלחץ כשאני הולכת כי אני תמיד אחזור. הוא לימד אותי מתי להגיד לו לא, שזה בסדר גם לשים גבולות, שזה בסדר לא להתרגש מכל יללה או נביחה. יש עוד הרבה עבודה לפנינו, עוד הרבה תרגול. אבל אני יכולה לומר שעכשיו, אני הכי שמחה לחזור הביתה לנזר המכשכש. והרבה יותר קל לאהוב אותו. הוא כ"כ מאושר עכשיו.

 

תודה שימי